יוסי……..

מי היה מאמין ש-4 שנים חלפו. 4 שנים שבהן לא שמענו את קולך.

מה אפשר להספיק ב-4 שנים?

רובנו הספיק להשתחרר מהצבא.

רובנו הספיק לצאת לטיול ארוך בעולם וכבר לחזור.

חלקינו הספיק להתחיל לימודים

וכולנו הספקנו לעבוד קשה.להתחיל את החיים מה שנקרא.

כל אחד והמסלול שלו,כל אחד לפי השקפת עולמו.

כשמסתכלים רגע אחורה,מגלים שדווקא אפשר להספיק הרבה ב-4 שנים.

אבל ב-4 שנים אי אפשר לשכוח. עדיין נשאלות אותן שאלות. איך? למה? . ועדיין חסרות התשובות.

השאלה הגדולה ביותר שכל אחד מהחברים שנמצאים כאן שאל ושואל את עצמו היא איך היינו נראים היום אם היית איתנו? איך היו נראות החוויות הטובות והרעות שעברנו אם היית מלווה אותנו בהן?

איך היה נראה הטיול הגדול בחו"ל ביחד איתך?

איך היו נפתרות הבעיות שלנו ביום יום אחרי טלפון התייעצות איתך?

איך הייתה נראית סתם יציאה ביום שישי לאיזה פאב ביחד איתך? מסיבות יום הולדת? חיי יום יום?

לפני מספר שבועות כולנו החסרנו פעימה.כאיש אחד כולנו חשנו את אותן רגשות כמו לפני 4 שנים.

עם פרוץ מבצע "עמוד ענן" ראינו את אותן תמונות ושמענו את אותם דיווחים ופרשנויות בטלוויזיה וברדיו מסביב לשעון.

שוב אותו לחץ,שוב אותו חשש.כולנו התחלנו להריץ תסריטים בראשנו על החיילים שעומדים שם ליד הגדר ומחכים לפקודה להכנס לאותו שדה קרב,לאותה אדמה מקוללת ואולי אפילו לאותו בניין שבו איבדנו אותך.

כי בכולנו פה נשארה צלקת.הרי אף אחד ממי שעומד פה לא יוכל יותר בחיים שלו להגיד "לי זה לא יקרה".

 

יוסי, אח יקר שלי,אני שוב עומד כאן כמו בכל שנה,כל יום זיכרון וכל יום הולדת שלך ומבטיח שלא נשכח אותך. גם האנדרטה שהבטחנו להרים לזכרך עוד תקום ובקרוב מאוד.