05.01.2009

14 שנים חלפו מאותה נקישה ארורה על דלת הבית…
14 שנים של געגועים אינסופיים…
14 שנים חלפו מאותו חיבוק ענק כשנפרדנו בדרכך דרומה כאשר התבקשת לחזור. היית כה מאושר להתייצב, כאילו אתה יוצא לטיול, עם חיוך ענק האופייני רק לך אהובי.
14 שנים חלפו מאותו רגע שנפרדת מאמא שהייתה כה מודאגת וחסרת מרגוע. היא חיבקה אותך ופשוט סירבה לעזוב. משכה אותך אליה שוב ושוב עם בכי בעיניים. אתה כהרגלך עם חיוך אומר: "אמא מה את דואגת?".
14 שנים חלפו מאותה שיחת טלפון אחרונה שהתקבלה ממך לפני שעליתם לאוטובוס בדרככם פנימה ואתה בבטחון עצמי מלא אומר: "אבא זהו זה, הגיע הרגע אנחנו נכנסים לעזה לעשות את העבודה".
באותו רגע נגמרו לי המילים, לא הצלחתי להגיב.
העברתי את הטלפון לאמא אבל אמא הייתה כה מכונסת בתוך עצמה, לא הצליחה להוציא אף מילה. רק הספיקה להגיד יוסי בבכי והטלפון נפל לה מהיד.
וזו בעצם הייתה השיחה האחרונה שזכינו לשמוע את הקול שלך בן אהוב שלנו.

יוסי בן יקר.
אנו עומדים היום עם כל החברים היקרים שמלווים אותנו כבר 14 שנים במשכנך החדש שלפני חודש ימים חנכנו אותו. כמה הזוי להגיד מילה זו אבל זו האמת.
שנתבקשתי להעביר אותך לכאן היו לנו לא מעט התלבטויות וקושי אבל בסוף עשיתי זאת בשבילך.
היינו צריכים לחפש אותך במשכנך הקודם ובעזרת חבריך המדהימים הצלחנו למצוא אותך. הוצאנו את הארון שהיה בשלמותו אחרי 14 שנים.
הצלחתי לזהות אותך.
וואו איך שהמדים שלך היו בשלמותם, כל הציוד שלך היה בפנים, אפילו צמיד שענדת אותו היה גם.
לא היה קל אבא אבל בשבילך אעשה הכול.
והנה היום אנו עומדים מול הקבר הטרי בכתובת החדשה ללא שם רחוב ומספר בית מצדיעים לך ואומרים לך עד כמה אנו גאים בך, מתגעגעים אליך, מתגעגעים להריח אותך, לחבק אותך, לתת לך נשיקה,
ולהגיד לך אתה הגיבור שלנו.