בוקר טוב לכולם, אני רוצה לספר לכם על ההכרות הראשונה שלי עם יוסי.
הגעתי לפלוגה מאוחר אחרי קורס חובשים, המחלקה שהצטרפתי אליה כבר רצה תקופה של בערך חודש ביחד.
לילה ראשון, שעת ת"ש ראשונה שלי במחלקה, ניגש אלי אחד החברים מהמחלקה ואומר לי להעלות לשמירה בתוך תחומה של הפלוגה (לעלות מאזין).
אני מנסה להסביר לו שעוד לא הספקתי להתקלח, לא הספקתי לדבר עם ההורים, והוא מנגד אומר לי: "אין מה לעשות גם אני עוד לא הספקתי את הדברים האלו, ושזה רק 10 דקות ואחרי זה אוכל לעשות מה שארצה".
אני עולה על האפוד ומתחיל את הספירה לאחור, רק שהספירה לאחור מ-10 דקות נהפכת לפתה לחצי שעה בטענות שמי שצריך לעלות אחרי לא נמצא ומי שצריך לעלות אחריו בשיחה או כל מיני תירוצים דומים, בכל מקרה יצא איך שהו שנשארתי בסביבות החצי שעה.
ואז ניגש אלי בחור נמוך עם שיער שחור על ביגוד "אזרחי" חיוך ו-2 פחיות קולה, זה היה יוסי.
יוסי שואל אותי:" תגיד למה אתה עוד נשאר כאן?
אתה כאן כבר שעה!!".
אני מנסה להסביר לו את כל הליך הדברים איך הגעתי למצב הזה, ואז עוד לפני שסיימתי את ההסבר, הוא כבר מפנה לי את הגב ואומר: "חכה רגע", תוך פחות מדקה הוא כבר מגיע לבוש מדים ואפוד, מגיש לי את אחת הפחיות שנשא מקודם ואמר:" יאללה סע, לך תסדר את עצמך".
מבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, יוסי לקח את זה כמובן מאליו, הוא היה חי בשביל הדברים האלו.
חברים, מכרים, משפחה…
הרבה מאיתנו לקחנו על עצמנו איזה שהי הרגשה של אשמה לנסיבות מותו של יוסי, אני אישית בתור חובש המחלקה לקחתי על עצמי את האשמה שלא הצלחתי להחזיר את המחלקה שלמה חזרה כל אחד ואחד, כל אחד ואחד חזרה אל משפחתו, ובתור חבר של יוסי, אשמה שלא אישרתי לו לכתוב מכתב פרידה למשפחה כששאל האם זה הדבר הנכון לעשות, אחרים על שנתנו לו ללכת למבצע ואחרים על שהרעילו אותו על גולני וכו' וכו'
בשנה האחרונה יוצא לי לעבוד עם הסרס"פ שלנו מהבא"ח, וגיליתי שגם הוא מרגיש אחריות ואשמה, מסתבר שיוסי היה משובץ לגדוד 51 בהתחלה, רק שיוסי לא רצה להיות משובץ לשם והסרס"פ דאג שיוסי יגיע לגדוד 13 בתמורה לזה שיוסי לא יבכה לעולם ולא משנה מה יקרה לו בפלוגה, כמובן שיוסי הסכים.
כאן כבר באמת הבנתי שהגורל של יוסי כבר נקבע, שכל מה שמכתוב, מכתוב.
היו לו כל כך הרבה הזדמנויות לצאת מהמעגל הזה במהלך כל השירות הצבאי, ואפילו עוד תרם התחיל את השירות, אבל יוסי החליט אחרת, החליט ללכת עם הגורל שנקבע.
אציג את עצמי, שמי דרור, חובש המחלקה של יוסי וחלק מהקבוצה שבדר"כ שותקת באירועים מהסוג הזה, ושנעמדים שם זה השנה ה-13 שאנחנו עומדים כאן ביחד ומנסים לחזק אחד את השני, 13 שנים שמכבדים את חבר שלנו, והפעם אני רוצה להוסיף מילים משלי ישירות אליכם.
הכבוד הוא לגמרי שלי להיות במחיצתכם, כשאבא שלי היה שומע על כמות האנשים שהיו מגיעים בהתחלה להזכרות, הוא היה אומר, "אתה תראה ככה זה תמיד בהתחלה", עם השנים זה ירד ועוד כמה שנים אתם תיהיו בין 15-20 אנשים, ועכשיו כשאני מסתכל מסביבי אני רואה שההיקף לא ירד אפילו בקצת, אני לגמרי מתמלא בגאווה להיות חלק מהקבוצה הערכית ונפלאה זו.
תודה לכם על שאתם מגיעים כל פעם מכל קצוות הארץ ונותנים לנו (החברים למחלקה של יוסי) לא להרגיש בודדים.
וגם בואו, אם יורשה לי להוסיף שאם היינו הבודדים, המשפחה הייתה נאלצת לשמוע יותר מאיתנו ושרק שתבינו, אני האשכנזי של המחלקה.
אבל עכשיו ברצינות, תודה רבה