יוסף היקר

מעט אחרי שמלאו לי שלושים. מעט אחרי שעברתי לבית החדש. מעט אחרי תחילת המהלך הקרקעי במבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מעט אחרי השעה אחת בלילה… הטלפון צלצל. קולו השבור של סמיר זעק "יוסף איננו! יוסף איננו!". איני זוכר איך הגעתי לעיר חיפה בכדי לחבק את אחותי ופאא, ואיני זוכר איך הגעתי לירכא לאחר מכן, אבל אני יודע שמאותו הרגע החיים השתנו. חמש-עשרה שנים עברו מאז אך נדמה שזה היה רק אתמול. חמש-עשרה שנים ואותו רגע חוזר ומגיח אל תוך חלומותיי, ולא מרפה ממני חמש-עשרה שנים של געגוע אינסופי למה שהיית יוסי ושל מחשבות למה שיכולת להיות היום..

אינני יודע אם יש נחמה בכך שזכרך חרוט בלבנו ובכך שאתה נמצא איתנו בכל אירוע בחיינו. ברגעים יפים, כמו החתונות של יארה ועומרי לאחרונה, וברגעים עצובים, כמו התאונה הקשה של אדיר, אנחנו נזכרים בך, כאשר גלגל החיים ממשיך להסתובב ואנחנו הולכים ומתבגרים, ורק אתה, יוסי אהוב, נשאר צעיר לנצח בתמונה ממוסגרת עם פנים חסרי קמטים, ועם חיוך כובש לעד.
חבריך הקרובים הם קרן אור עבור משפחתך. האמת – ידעת לבחור לך חברים וחברות יוסי. החיבוק והליווי שלהם לאורך השנים תומך ומחזק, ובלעדיהם הדרך הייתה קשה עוד יותר. משהו ממך נותר בהם, כאילו בחייך נגעת בלב של כל אחד ואחת מהם. וכן גם הם מתגעגעים אליך מאוד.

הימים האלה, יוסי, הם ימי מלחמה. מלחמה קשה מאוד. מתקפה אכזרית של ארגוני טרור קיפחה את חייהם של מאות מאזרחי המדינה וחייליה. מעשי זוועה בוצעו ללא

רחמים. חיילים ואזרחים עדיין חטופים ברצועת עזה. במלחמה שבאה בעקבות מתקפה נפשעת זו נפלו חללים רבים, רבים מדי, והלחימה עוד לא נגמרה וספק אם תיגמר בקרוב.
בן יוסי, אני מרשה לעצמי להפליג בדמיון ולחשוב מה היה קורה אילו היית בחיים כעת, והאמת התמונה שהייתה ברורה לנגד עיניי היא שאתה על מדים, עם דרגות סא"ל על הכתפיים, עם הכומתה החומה, במובן, מוביל את גדוד 13 בקרבות קשים בעזה. חושב עליך בדמיוני וחוזר לעולם המציאות ורואה את הובלתו של מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג, ואת נפילתו בקרב. באותה אדמה ארורה. ולבי מתמלא עצב. משפחות רבות קיבלו בחודשים האחרונים את הבשורה המרה שקיבלו ופאא וסמיך, ומאות הצטרפו למשפחת השכול הכאובה. הלב איתם בולם, ומי שמכיר את האובדן מקרוב מבין מה עובר עליהם כעת.

חבריך מהצבא, שייבדלו לחיים ארוכים וטובים, נלחמים בעת בעזה. הם היו שם ביחד איתך, והם חזרו לשם עכשיו, כמו עשרות אלפי הלוחמים שגויסו. התפללנו אז שתהיו החללים האחרונים אך המציאות טפחה על פנינו כל פעם מחדש, אבל כשלעצמי יוסי, וכפי שאמרתי ביום הלוויה שלך, אני מאמין שעוד יבואו ימים טובים יותר, כי אני לעד אחזיק בחקווה לקץ המלחמה ולבוא השלום.

בכל שנה מאז לכתך יוסי אנחנו נפגשים, המשפחה והחברים, בשלושה אירועים מרכזיים: ביום האזכרה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וביום ההולדת שלך שבו המשפחה ממסדת מירוץ סמוך לאנדרטה שהוקמה לזכרך ביער קרית אתא. במפגשים הללו אנו מעלים זיכרונות, מחייכים לזכרך הטוב והמבורך ולעתים אף צוחקים, כי מה לעשות היית אדם שרק גרם לאחרים לחייך ולצחוק, וכך אנחנו נרצה להנציח אותך.
במפגשים הללו אנחנו מקבלים כוחות וחוזרים לחיי היום-יום.
אני נפעם כל פעם מחדש מכמות האנשים שמג'עה למפגשים הללו, כשכולם רוצים לכבד אותך יוסי האהוב. לכך תודתנו העמוקה ומי ייתן שנזכה להיות עם כולם רק ברגעים יפים ומשמחים.
לנצח תהיה בלבי יוסי האהוב, ולנצח אזכור אותך, ואני רק מקווה שנהיה ראויים לך. תמשיך לשמור עלינו למעלה.
דוד אחסאן חלבי