משפחת מועדי היקרה- וופא וסמיר, דימה ואמיר, ליבנו איתכם ואנו כואבים את הכאב ביחד איתכם. אתם משפחה מיוחדת אשר תמיד מחזקת את כולנו.
עוד שנה עברה ועוד יום זיכרון ואנחנו עומדים כאן, 14 שנים וקצת עברו מאותו יום ארור 5 ינואר 2009 בו נהרגת בעזה. לא אשכח את הלילה הזה, רמי וניב אצלנו בבית עם פנים כואבות, עיניים אדומות ודומעות ובקול חנוק- "יוסי נהרג".
14 שנים עברו והכאב לא פוחת, הצחוק שלך, החיוך והשובבות שלך חסרים.
אנחנו לא באמת צריכים את יום הזיכרון- הזיכרון נמצא וקיים כל הזמן.
יוסי אתה היית ילד ונער מיוחד, כבר אמרתי בעבר שיוסי היה הדבק שמחבר בין החברים, נער שתמיד רצה לצאת ולבלות, רצה לטייל, רצה להספיק עוד ועוד.
כאילו שידעת שזמנך קצר וקצוב. בגלל מי שהיית זכית להשאיר חותם בכולנו.
אנחנו הכרנו את יוסי כשהיה בן 12 בערך, הבית שלנו היה בית פתוח ומחבק וקיבלנו את כולם באהבה ללא הבדל דת ומין, החברים יכולים לספר על הארוחות, ישיבות הפרלמנט על הדק לפני ישוצאים לבלות ועל אותם מסיבות שבילו והשתוללו אצלנו בבית כאשר נסענו לטיייל בחו"ל שרה ואני.
יוסי עבד איתי ועם ניב חצי שנה לפני שהתגייס לצבא. הוא עבד בהנאה והיה גאה לממן לעצמו את שיעורי הנהיגה על אופנוע, שיהיה לו כסף לבילויים, כסף שהזיע בשבילו כי לא רצה להיות מעמסה כספית על הוריו. חצי שנה זאת שיקפה והראתה את ההתבגרות, לקיחת אחריות ומעבר של יוסי וגם ניב מילדות ושובבות לבגרות.
מותו של יוססי פתח פצע שלא מגליד, מאז מותו חלקנו מרגישים "פוסט טראומה", אני רואה את 3 ילדי גדלים ולחלקם יש כבר ילדים ותמיד עולים בי המחשבות והרהורים מה היית עושה היום, אם באותו היום של 5 בינואר 2009 לא היית נהרג ונלקח ממשפחתך, מאיתנו ומחבריך הרבים בפתאומיות כזאת.
זוכרים אותך תמיד- משפחת אשכולות