5 שנים ליוסי

מאת: גיא פארן

 

5 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהתראינו.

לכאורה, אפשר להגיד שפרידות הינן דבר מקובל, או נפוץ, אבל לא כשנפרדים ככה.

לכאורה, לעלות לירכא להתראות עם אנשים יקרים זה דבר נפלא, אבל לא כשמתראים ככה.

לכאורה, להתגעגע לאדם זה דבר יפה, אבל לא כשמתגעגעים ככה.

 

מי שמכיר אותי יודע שאני גרוע בתאריכים, לא חגים, לא ימי הולדת ולא פגישות בעבודה.

אבל יש שלושה תאריכים בשנה, שקיבלו משמעות אחרת.

הלילה של ה-5 בינואר יזכר אצלי לעד.

שיחת הטלפון ב-2 בלילה, השקט שלאחריה בדקות הראשונות, הבלבול שהצטרף, ולבסוף הבכי.

שיחות הטלפון לזלצר ותומר- איך אומרים דבר כזה? הרי אנחנו מסך הכל נערים בני 19.

 

אנחנו תמיד מזכירים את טוב הלב שלך, ואת הרצון לעזור, לשמור ולגונן על היקרים לך,

וכולם יכולים להעיד על כך:

המשפחה והחברים על השנים הארוכות,

הלוחמים במחלקה על הימים והשעות המלחיצות,

והמפקד גל-אור על הדקות האחרונות, שנמשכו בעצם לעד.