נאום של גיא פארן מטקס הסרת הלוט מעל לקיר הנצחה ופרגולה בבית הספר פיכמן – 30.10.2009

 

לכל אחד יש את קבוצת החברים שלו , החבר'ה.

אלה שאיתם אתה מבלה בשעות הפנאי,אלה שאתה מתקשר אליהם והם אליך,שואלים מה קורה ומה המצב…

יש חבורות כאלו שנוצרו ממש בהתחלה כבר בכיתה א'.

משהו קרה והם מוצאים זה את זה,משחקים כדורגל,עושים שטויות,לפעמים לומדים ובגדול מתבגרים ביחד.

 

יוסי היה חלק מהחבורה שלי.

הרבה דברים נאמרו על יוסי,ועוד הרבה דברים יש לומר.

מעל שנה עברה ואתה מוצא את עצמך שואל את אותן שאלות: למה?איך?

אתה פשוט לא מצליח להפנים עובדה כזו חסרת הגיון.

אתה ממשיך לראות אותו בכל מני מקומות,ברגעים שלא היית מצפה.

באמצע שמירה,תוך כדי נסיעה הביתה וסתם מסתובב בקניון.

פתאום כל כך הרבה אנשים דומים לו.

פתאום שירים שהיו בשבילך סתם שירים,מעלים את קצב פעימות הלב.

פתאום אתה רואה איזה חיוך שנמתח עליך מזווית העין ואז כשאתה מנסה להתמקד- הוא נעלם.

כבר מעל שנה שהחברים מגיעים לבית שלו כמעט בכל שבת אפשרית,מדברים,מעלים תוכניות,מתעדכנים,אוכלים כמובן, אך בעיקר צוחקים.

איך צוחקים?!צוחקים על מה?! על פינה בסלון מלאה תמונות,מכתבים,כומתה חומה תלויה וקופסא אחת מזכוכית עם סמלים של צבא?על חדר מסודר ונקי שאף אחד לא ישן בו יותר?!על אחות שמקריאה מכתבים ולפתע אולם שלם פורץ בבכי???

 

יוסי היה לוחם של ממש. הוא נלחם בסטיגמות ודעות קדומות,הוא נלחם על הכבוד המגיע לו והוא ניצח. איזה עוד ניצחון אפשר לבקש כשאבא מספר עד כמה הוא גאה בבן שלו?!…