יוסי בנינו, אהובינו, הנצור בליבנו לנצח.

חלפו להן 13 שנים ו-5 חודשים. הימים כלילות ומחשבותינו כולן עלייך, רק לצערי שהן בלשון עבר.

לעיתים אנו מרשים לעצמנו לדמיין ולחלום איפה היית היום: בטח נשוי, אב למופת, אח תומך לדימה ואמיר, ובן מוצלח שכל אחד היה רוצה לאחל לעצמו.

חברייך התבגרו, התחתנו והקימו משפחות.

ואתה?

אתה יוסי תישאר צעיר לנצח.

אני בטוח ומשוכנע כי אתה במקום בטוח כלשהו שם למעלה, צופה ומחייך על המשך החיים בלעדייך.

ואנו מאמינים כי אתה תמיד איתנו, מלווה, מייעץ, ונמצא בכל מקום אליו הולכים.

יוסי, תמיד היית חייכן, שמח, עוזר לכולם, שר, רוקד, מקפץ כמו קפיץ, אמיץ שלא פחד משום אתגר או קושי, גולש, מטפס, מה לא ידעת ולא עשית.

יוסי, השארת אחרייך הרבה והחלל שנפער בליבנו הוא אינסופי. אבל אל תדאג, אנחנו דואגים לספר עלייך לכל מי שהכיר אותך וגם מי שלא.

והנה רק ביומיים האחרונים אחיך אמיר התרוצץ ממקום למקום והופיע מול מאות אנשים משלל חברות בכירות כמו: מיקרוסופט, בנק לאומי, YNET ועוד. זאת כדי לספר ולשתף את הסיפור שלך, של הגיבור שנפל במלחמה למען הגנת המולדת , בראש מורם ובגאווה רבה.

על מנת שנוכל לחיות כאן בשקט ושגשוג.

יוסי שלי, הנה שוב אני יושב במצפור שלך יום לפני יום הזיכרון כפי שאני נוהג לעשות כל השנים. מגיע לבדי, מתבודד איתך, מנסה לדבר איתך, לנהל איתך דיאלוג משותף.

לספר לך עד כמה אתה חסר לנו.

במקום לחבק אותך, אני נעמד מול האנדרטה, מלטף אותה בקצות אצבעותיי. נוגע ברוך וברגש באותיות.

בשפתיים רוטטות ובבכי חרישי ממלמל אין ספור פעמים את השם החקוק עליה, את השם שלך.

אין אני יודע האם מדובר בחלום בהות או מציאות מרה אשר נגזר עלינו לקבל עצם היותנו אנשים מאמינים.

יוסי, בן יקר ואהוב,

אני מבטיח שאנחנו נמשיך בחיים יחד איתך, כי זה מה שהיית רוצה שנעשה.

החיים בסוף ינצחו. משפט כל כך אמיתי אשר הדפסנו אותו על החולצה בשילוב תמונה שלך גיבור שלי.

הגשמנו חלום וקיימנו מרוץ לזכרך עם החברים והמשפחה הנפלאים שהשארת לנו במצפור בתאריך יום ההולדת שלך- אין יותר משמעותי מזה.

אני מבטיח לך שהדבר יהפוך למסורת בכל שנה.

יוסי שלי, אני אוהב אותך, מתגעגע מלא.

דומע אבל גאה,

אבא.

 

 

את יוסי הכרתי בצבא.
ב"אתר ההכרויות" הגדול במדינה, המערבל הגדול של החברה הישראלית.
כיאה לגולנצ'יק וכדי להצדיק את הסטריאוטיפ של הכומתה החומה, חטאתי קצת בחוסר משמעת וסגרתי כמה וכמה שבתות.
תמיד אהבתי את הילד הקפיצי הנמרץ,
אבל דווקא בשבתות שסגרתי, התחברנו.
יוסי שגם היה סוגר לא מעט שבתות (גולנצ'יק אמיתי), תמיד היה לי מקור לאפטימיות בים התסכול על שלילת החופשה.
כזה היה, תמיד הקפיץ אותנו עם השירים שלו, חייך, בלט והיה מודל לחיקוי בקרב חיילי הפלוגה.
לא בכדי נבחר להיות קשר מ"פ. החייל שנכנס ראשון עם הקודקודים ומוביל את חיילי הפלוגה.
יוסי נהרג במבצע "עופרת יצוקה".
נשאר רק בן 19 בלב עזה.
אנחנו איבדנו חבר יקר, אבל מתנחמים בשמירת קשר עם משפחתו המדהימה, משפחת מועדי.
נהיינו משפחה אחת גדולה. הוריו מקפידים לשמח אותנו ולהגיע לאירועים שלנו, ואנחנו מתארחים אצלם בבית.
בכפר…
כפר ירכא.
את הבגרות שלי באזרחות עשיתי בסעג'איה. כשדם יהודי, דרוזי, קצין ומפקד התערבב לו וזעק ישראלי מהו.
אנחנו יודעים להודות ולסגוד לדוד מאמריקה שיושב רחוק וקונה אותנו בכמה דולרים, אבל לא תמיד נותנים את הכבוד הראוי לאחינו הדרוזים שברית דמית כרותה בנינו, שנותנים את הכל, אבל לא תמיד מקבלים בחזרה.
משפחת מועדי, משפחת סייף וכל העדה הדרוזית
פשוט תודה…

 

יוס חבר יקר שלי, המילים נכתבות מתוך געגוע, הדמעות זולגות ללא הפסקה, כבר יותר משבע שנים ארוכות שלא נפגשנו. כל כך קשה לתפוס איך עברו להן השנים והצלחנו להמשיך, התרגלנו לחיות בלעדייך, התרגלנו לכאב, התרגלנו לחסר. ביום שבו קיבלתי את הבשורה שלא אזכה עוד לראותך אני לא חושבת שהבנתי את המשמעות במלואה. היום אחרי שעברו להן השנים לאט לאט זה מתחיל להתעכל. אני כבר מבינה שלא אזכה לראותך, שלא אזכה עוד לשמוע את הצחוק הקסום שלך, שלא אשמע עוד את עצותייך שהיו יכולות להישמע כל כך חסרות היגיון  אבל באורך פלא היו פשוט פותרות כל בעיה. אני מבינה שלא אזכה עוד לקבל ממך חיבוק אוהב, חיבוק שגרם לי להרגיש כל כך בטוחה, אני כבר מבינה אבל כל כך מתקשה לקבל את המציאות העגומה הזאת. הזמן עובר, החיים ממשיכים, הכאב פוחת אבל הגעגוע?? הגעגוע רק גובר. כל כך הרבה שנים שאנחנו נמצאים פה בלעדייך, צוברים אין סוף חוויות טובות וקצת פחות אבל לכולן יש מכנה משותף- הן כולן בלעדייך. חבר יקר שלי, כמה דברים יש לי לספר לך… העתיד שתמיד היינו מדברים עליו שעות ומעלים כל כך הרבה השערות לגביי  איפה נהיה שנהיה גדולים ומה נעשה, זה היה נראה כל כך רחוק וכל כך חסר סיכוי לשער מה באמת יקרה אבל דבר אחד ידענו- שלא משנה מה יקרה תמיד נהיה שם אחד בשביל השנייה. יוס, אני פה, העתיד שדיברנו עליו כבר כאן ואתה? אתה פשוט כל כך חסר לי כאן. תמיד ידעת איך לנגוע בכל אדם שפגשת, היה לך מקום בלב לכל אחד שרק חפץ בכך, ידעת איך לגרום לכל אחד שפגשת לזכור מי אתה ולרצות עוד להכיר אותך. אז גם היום שאתה לא כבר לא אתנו ואתה לא יכול לעשות זאת בעצמך אני ממשיכה לעשות זאת למענך, אין אדם חדש בחיי שלא זוכה לשמוע על מי היית, על מה היית בשבילי, על כמה היית בשביל כולם- כמה היית מיוחד. הם כולם היו שמחים לפגוש אותך, רק מהסיפורים עליך מבלי בכלל לפגוש אותך מבינים כמה עוצמה הייתה בך. תמיד היית כל כך מלא בשמחה ונתינה, לא היית נח לרגע, לישון היה פשוט בזבוז זמן בשבילך – תמיד הערצתי את כמות האנרגיה המדהימה שהייתה לך. אומרים שמשפחה אי אפשר לבחור. אני בחרתי לי אח, היית הרבה יותר מסתם חבר, היית משפחה. ובזכותך זכיתי לא רק לעוד אח אלא למשפחה נוספת- משפחת מועדי שאין לי בכלל את המילים לתאר לכם כמה אתם חשובים לי, כמה אני אוהבת אתכם ומעריכה אתכם וכמה לנצח תהיו חלק בלתי נפרד מחיי.

יוס, יש לי עוד כל כך הרבה דברים טובים להגיד לך ועלייך אבל כנראה שגם כל הזמן שבעולם לא יספיק לי כדי לתאר לך מה היית בשבילי וכמה היית חשוב לי,  אז כנראה שהגיע שוב הזמן להיפרד, להגיד לך תודה שנתת לי את הזכות, את המתנה הגדולה ביותר, להכיר אותך

אוהבת כל כך ומתגעגעת עד אין סוף.

 

מכתב ליוסי – 2016

יוסי,

אני בדיוק חוזר ממור'ק שהעברתי עלייך. סיפרתי לאנשים מי זה יוסי מועדי

ניסיתי להסביר להם מי אתה, לתאר להם את האופי שלך , להראות להם את המראה שלך.

להראות קצת תמונות וסרטונים, כמה כתבות שעשו, לספר על מה קרה

ואז נופל לי האסימון , ואני מבין שוב , שהאנשים האלה לא יזכו יותר להכיר אותך. בעצם, אף אחד כבר לא יוכל

השם יישאר כתוב על התמונה , שתישאר תלויה בסלון וכבר במשך 7 שנים לא משתנה. הפנים הן אותן הפנים. הבגדים הם אותם הבגדים, והחדר הוא אותו החדר.

כלום לא השתנה בך מאז אותו היום, שבו הלכת למלחמה אבל לא חזרת.

 

כמו שאני תמיד אוהב לספר לך, אז הנה אני עוד מעט משתחרר מהצבא, דימה כמעט מסיימת את התואר הראשון שלה ואימא ואבא בדיוק חזרו משוויץ. החברים שלך כולם לומדים וחלקם עם עסקים, והשנה היינו בחתונה של דניאל ועוד מעט גם החתונה של ניב, שכולם יודעים כמה חיכית לזה.

הכל רגיל פה יוסי, הכל ממשיך הלאה: העצים ממשיכים לצמוח, השמש זורחת כמו בכל יום, אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח.

אבל אתה, אתה אותו היוסי של לפני 7 שנים, אותו אחד.

איך אפשר להמשיך בידיעה שאתה כבר קטן ממני בשנתיים ועדיין אח שלי הגדול, שגדול ממני ב-6 שנים?

אך אפשר להסביר לאנשים שלאח שלי לא יהיה טיול אחרי צבא, שאח שלי לא ילמד ויעשה תואר, אח שלי לא יעבוד עוד. לאח שלי לא תהיה חתונה ולא יהיו לו ילדים.

אח שלי יישאר החייל עם אותם המדים בן ה-19 שהלך להילחם בעופרת יצוקה אבל לא חזר. אח שלי יישאר גיבור.

 

אף אחד לא יכול להבין אותי יוסי, אף אחד לא מבין מה המשמעות של לגדול בלי אח שלך הגדול, בלי חלק ממך ומהלב שלך.

אף אחד לא מבין את המשמעות שיותר אני לא אראה אותך ואצחק איתך. המשמעות שאני יותר לא אוכל לחבק ולנשק אותך, להרגיש את החום והאהבה שלך, להריח את הריח שלך.

וכן, אימא עדיין שומרת את הסריג האחרון שלבשת עמוק בתוך הארון שלה, כדי לשמור על הריח שלך

ואבא עדיין שומע את הדיסק עם כל השירים ששרת כדי לשמוע את הקול שלך

ודימה עדיין כותבת לך בלילות מכתבים כדי לנסות לדבר איתך

ואני, אני עדיין מחכה, עדיין מחכה ליום שתבוא ותדפוק בדלת, תגיד לנו סליחה על האיחור התעכבתי קצת, ונצחק כולנו כי איתך אי אפשר לא לצחוק. רק מספיק לראות אותך מחייך וכולם סביבך מחייכים.

ואז, תקיים את מה שהבטחת לי, שתיקח אותי ונלך לטייל בכל העולם ולהראות לכולם מי אלו האחים מועדי.

 

מחר יום הזיכרון ה-7 שבו אנחנו מזכירים אותך. יום שבו אנחנו עוזבים את הכל ומתרכזים בזיכרון שלך.

אני תמיד אומר שהיום הזה הוא לא שונה משאר השנה, כי בשבילנו כל היום הוא יום זיכרון. כל יום ואפילו כל שעה ודקה הזיכרון שלך עולה.

בין אם זה להיכנס הביתה ולראות את התמונה שלך, לעלות קומה בבית ולראות את הדלת של החדר שלך פתוחה, ללכת ברחוב ולראות את המסעדה שאהבת לאכול בה, ואת הבר שהיית יוצא אליו סופ'ש. לפתוח את הארון ולראות את החולצה האחרונה שלבשת, להיכנס לישון ולראות את הסרט שאהבת . ואז שנרדמים, כמו כל לילה, אני חולם את אותו החלום ההוא, החלום שבו אתה פתאום חוזר, שאתה פה איתי.

היום הזה שונה במשהו אחר, הוא שונה כי ביום הזה כל המדינה עומדת לזכרם של כל הנופלים שבזכותם אנחנו פה. כל החברים והמשפחה באים לקבר כדי לזכור אותך.

ואז אני מרים את הראש ומסתכל מסביבי ואני רואה את כלה אנשים – ואני מבין מי אתה היית יוסי!

על כמה אנשים השפעת וכמה אנשים הובלת.

איזה גיבור אתה עבור כולנו!

ושאני מבין את זה, אני מחייך, חיוך קטן ולא בולט, חיוך קטן של גאווה ואהבה, חיוך שאתה לימדת אותי לחייך.

11.5.16

יוסי אח שלי היקר!

כמדי שנה,כמדי יום זיכרון,יום הולדת או האזכרה שלך, שוב אני יושב וכותב לך.

ולא,לא בווצאפ כמו שאני רגיל לכתוב לכל שאר החברים שלי. אלא בוורד.

 אני בספק אם ידעת בכלל מה זה ווצאפ. הרי כשנפלת,גם לך וגם לי היו פלאפונים רגילים, עם כפתורים ובלי "מסך מגע". אולי בודדים החזיקו סמארטפון,מה שהיום כל כך מובן מאליו לכולם.

 וכמה שהייתי רוצה לכתוב לך בווצאפ…עזוב,לא לכתוב לך. לקבל ממך הודעה קולית!!

אני בטוח שכולם פה עכשיו מפליגים בדמיונם לרגע הזה שבו האצבע שלך הייתה פוגשת את הכפתור הזה של ההקלטה. וואו…איך היית עף על זה…מפחיד!

 

אני כל הזמן מנסה לדמיין לעצמי בחיים הפשוטים שלי ביום יום איך הם היו נראים אם עוד היית איתנו. כל אחד מהחבר'ה הלך לכיוון אחר- כולנו גיששנו את דרכנו אחרי הצבא,עשינו טיולים,עבדנו בכל מני עבודות אבל לבסוף אפשר להגיד שכל אחד פחות או יותר מצא את מקומו וכל אחד נהיה הוא בסופו של דבר.אם זה בעבודה,בעסקים,בלימודים… חבר שלך שאוטוטו מתחתן(לא אני…).

ואתה,שתמיד היית מיוחד במינו, גם בקטע הזה היית מיוחד. איך שהתגייסת כבר היה ברור שמצאת את מקומך,בניגוד לכל הסובבים אותך. בגלל זה אני מרשה לעצמי לשער שככל הנראה היית ממשיך בצבא עד היום. כבר מאז שהכרתי אותך ,מגיל 6 ליתר דיוק, כבר חלמת על הצבא.

 לא נראה לי שאחרי שחיכית כ"כ הרבה זמן היית עוזב את המקום שכ"כ נהנת בו אחרי 3 שנים. ראו את זה בשמחת חיים שלך,בצחוקים,בשירה שכל כך אהבת,בסרטון של הפרט חוליה שעשית שעד היום מקרינים אותו בבא"ח לטירונים.מזל שיש את בוכניק שיספר לי. היית פשוט שלם עם עצמך.בדיעבד אני מבין את זה.

ומעל הכל, הצבא זה מקום מצויין לעשות טוב לאנשים, משהו שאהבת יותר מכל. משהו שחיית בשבילו. תרתי משמע.

בנפילתך הצלת את חיי המ"פ שלך, ובגלל זה אני בטוח שהלכת כשאתה מאושר ושלם עם עצמך וגורלך. בשביל זה היית חי וכנראה שצדקת כשאמרת שמה שמכתוב מכתוב.

אנחנו נמשיך הלאה בחיינו,כל אחד ימשיך ללכת בדרכו וכמו שסחפת אותנו אחריך והדבקת אותנו כשעוד היית בחיים, כך גם אתה ממשיך גם אחרי שהלכת. וזאת העדות העמוקה ביותר לגדולתך ולייחודך. עמוק בלב,אתה לגמרי איתנו. אצל כל אחד ואחד שעומד כאן.

מעריץ אותך וסוגד לך כל הזמן יותר ויותר. ואוהב אותך המון. לירון.

 

 

יום הזכרון 22.4.15

יוסי היקר,

הנה אנחנו ממשיכים בשגרה, השגרה שנכפתה עלינו.

אם היו שואלים אותנו, החברים, בוודאי היינו מבקשים להמשיך בשגרה ההיא, זו מפעם.

יציאות, בילויים, ספורט, שיחות נפש וכמובן להתארח אצלך בבית, בחדר.

בשבוע שעבר ישבתי אצלך בחדר והבנתי שצריך להסביר מה קורה שם גם למי שלא מכיר.

החדר בנוי כולו לאירוח!

כשיוסי היה צריך לבחור ריהוט, הוא לא נכנס לחנות חדרי שינה, אלא לרהיטי סלון!

ספה אחת גדולה המתפרסת על כל סנטימטר פנוי, במטרה אחת – לארח!

 

יוסי, ברשותך כמה עדכונים על מה שהתרחש כאן בשנים האחרונות:

2009 – עזבת אותנו וכבר אז נכתב שיר ע"י דניאל ואנוכי, שיר נוסף ע"י להקת פואטיקס, פתיחת העמותה, חנוכת קיר זכרון בבית הספר פיכמן, בניית האנדרטה הזו, ופרסום הסרט "מכתוב-מכתוב".

2010 – חלוקת מלגות על שמך בביהס אנקורי, ביצוע מסע צועדים וזוכרים לתלמידי ביה"ס ליאובק, השקת האתר באינטרנט,ובניית הפרגולה ופינת הישיבה בבית הספר פיכמן.

2011 – יצא לאור ספר המכתבים והסיפורים האישיים שנוצר ע"י ביה"ס ליאובק בשיתוף משרד החינוך ויד לבנים.

2013 – פרסום הסרט "אח שלי גיבור" שנוצר על ידי ביה"ס הריאלי.

2015 – נחנוך את המצפור אינשאללה.

כמובן שבנוסף לכך, היו עוד מופעים רבים בבית הספר פיכמן, יבנה ואבא חושי, נכתבו כתבות בערוצי הטלוויזות, הרדיו והעיתונים.

ובינתיים, דימה מתקדמת בצעדי ענק בלימודי ההנדסה, אמיר כבר באמצע השירות בתפקיד משמעותי במיוחד והופך דומה לך מיום ליום, ואנחנו החברים כבר אחרי טיולים, תארים, חלקנו התחלנו בקריירות ופתחנו עסקים, ואפילו חתונה ראשונה מהחבורה הקרובה מבצבצת לה באופק…

אנחנו נמשיך לפגוש אותך ביום ההולדת, ביום הזכרון וביום הנפילה, ונמשיך גם להזכיר כמה מיוחד היית, אותן המילים שאנחנו מכירים כה היטב, נותן, מעניק, חם ואנרגטי, כי זה מי שהיית, ובזה אתה היית הכי טוב!

 

 

משפחה וחברים יקרים, כולנו כאן משום שהכרנו, אהבנו והכי חשוב האמנו ביוסי.

אני ממליץ כאן לכל אחד, לבחור תכונת אופי אחת מיוסי, תכונה שנוכל לאמץ כדי שנשתפר, כדי שנהיה אנשים טובים יותר, ומצליחים יותר.

כל אחד יבחר תכונה שהוא מזדהה איתה:

נתינה ואהבת חינם, שמירה על כושר גופני, אופטימיות, שאפתנות, התמודדות מול אתגרים, או כל דבר אחר…

 

ככה תוכל גם אתה יוסי להמשיך ולעזור לנו, וכך גם אנחנו נוכל להרגיש אותך קרוב אלינו יותר, לתמיד.

 

תודה.

גיא.

אז הנה, אנחנו עומדים וניצבים מול קברך אחי בשנה השישית ללכתך, עדיין כואבים, עדיין מוצפים געגועים ויותר מכל עדיין זוכרים..

יוסי, כמה געגוע השם הזה מותיר באוויר ברגע שהוא נשמע. יוסי, כמה חיוכים השם הזה מעלה, כמה זיכרונות הוא מזכיר, כמה שמחה, כמה גאווה ובעיקר יוסי מתעורר שוב-החלום שאולי תענה לשם.

כן, כי גם אחראי 6 שנים החלומות עדיין לא נעלמו…. איך אחרי 6  שנים החור הזה שיש בלב לא קטן, איך אחרי 6 שנים כל פעם שאני נכנסת לחדר שלך עדיין הנשימה נעתקת לשבריר שנייה.

איזה הסבר קיים לכך שאחרי 6 שנים הגעגועים מציפים אותי ללא הרף. איך ניתן להסביר שגם אחרי 6 שנים אני עדיין מדמיינת וחולמת את שובך הביתה עם אותם המדים הישנים מתפרץ אל דלת הבית וצועק שיכינו לך משהו לאכול.

בטח חשבת שעם הזמן הכל יעבור ואנחנו פחות נכאב ופחות נתגעגע, אם רק היית יודע כמה הכאב הזה רק הולך ומתעצם עם השנים, ולא להפך! אילו רק היית יודע באילו רמות היית חסר לי במהלך כל השנים וכמה חסרונך עדיין מורגש, ואילו לא היית נעלם בכזאת מהירות.

כי אתה כזה יוסי, אחד כזה שדואג קודם לאחר ורק אז דואג לעצמו… גם בימייך האחרונים.

כששמעתי את הסיפור בו יוסי במהלך עופרת יצוקה התבקש להיכנס לאיזה בית חשוב ולפתע בבית הופיעה לו אישה פלסטינית זקנה, יוסי החל לדבר איתה בערבית ושאל אם היא נזקקת לזרה, וכך גם עשית, באת לעזרתה של אותה איה זקנה, עזרת לבן אדם שאינך מכיר כלל.

כן, גם בימייך האחרונים שבהם היית כל כך להוט להיכנס להילחם שהיית כל כך להוט להיכנס לתקיפה כי אין מה לעשות גולנצ'יק זה גולנצ'יק. גם אז יוסי גם אז ראית לנכון לבוא לקראת בן אדם אחר שנמצא במצוקה ולעזור לו.

כך הסיפור הזה מראה איזה בן אדם גדול היית!!

יוסי, בקיץ האחרון יצאנו לעוד לחימה בעזה, "מבצע צוק איתן" שבו לצערנו נפלו 63 חללים וביניהם המון חברה של גולני, יהי זכרם ברוך.

במהלך יום ויום של אותו המבצע ברגע שנשמעה בטלויזיה המילה "סג'אעיה" הייתה הצביטה בלב חוזרת והתמונה מהעבר בה אמא יושבת מול הטלוויזיה ומהרגע בו עלית על האוטובוס, יושבת ומתפללת.

כשהלכתי לנחם את המשפחה של אחד הנופלים במבצע צוק איתן מגדוד גולני, הרגשתי , הרגשתי איך השכול הארור הזה נכנס לביתם, הרגשתי את הכאב הזה שמתחיל להיחרט בליבם, חיבקתי את אחותו הקטנה של החיילם שנפל ואמרתי לה שתהייה חזקה כי הדרך עוד ארוכה לפניה…. לא, לא יכולתי להגיד לה שבסיום התיכון שלה אחיה לא יישב בקהל, לא,לא יכולתי להגיד לה שכשאחיה הקטן יתגייס אח שלהם הגדול לא יהיה שם בשביל לחייך בגאווה. שיהיו רגעים בהם היא תהפוך להיות האחות הגדולה בזמן שהיא לא. רציתי להגיד לה שתהייה חזקה ברגעים בהם היא רק תרצה לברוח ולשכוח ולנסות להרגיש שלמה כשהיא לא, בלעדיו. שלא משנה לאן היא תפנה, תמיד ישאלו אותה "את אחותו?" , כשבאיזשהו שלב כשהיא תכיר מישהו לא,לא יהיה לה אח גדל אותו תוכל לשתף.

הייתי מנסה להסביר לה שברגע שהאח הגדול שלך נהרג כן, חרב עלייך עולמך וכן יהיו רגעים שבעולם הזה לא נרצה להיות אבל תמיד תמיד צריך לזכור שהאח הגדול הוא הגיבור, הוא הגיבור שלי, הגיבור של המשפחה, פשוט גיבור.

וכן יוסי, גם אחרי 6 שנים אתה עדיין גיבור שלי, עדיין אחי הגדול ששומר עליי אי-שם למעלה.

האח הגדול שלא משנה כמה אני אגדל אתה תמיד תראה לי גדול, אותו גיבור שבמשך 6 שנים שמו הולך לפניו, והגאווה בך אחי הגדול רק הולכת וגדלה.

כמו כן, מדי שנה אני רואה לנכון לומר לכם תודה, תודה למשפחה המדהימה שלנו, תודה לכם החברים הכה מסורים, תודה שאתם עדיין זוכרים איתנו וכנראה שלעד תישארו, כי בואו נודה באמת, את יוסי אי אפשר לשכוח…

וממש בימים אלו אנו המשפחה מסיימים לעבוד על המצפור שנבנה והוקם לזכרו של יוסי וממש בקרוב נחנוך אותו כולנו.

אז שוב תודה!